ערעורים על גז"ד של בימ"ש קמא על הרשעה בשירות עבור התאחדות בלתי מותרת

כללי

המערערים (המשיבים בתיקים שפורטו לעיל, להלן: "המערערים") הורשעו בתום משפט הוכחות בעבירות שיוחסו להם בכתבי האישום, היינו חברות בארגון החזית העממית החל משנת 2003 ועד למעצרם, ובנוגע למערערים 2 ו-3, ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, בכך שבתקופה האמורה השתתפו בכתיבת סיסמאות, תליית דגלים ותמונות וחלוקת כרוזים מטעם ארגונם, והכל כמפורט בכתבי האישום.

כתוצאה מהרשעה זו גזר בימ"ש קמא על כל אחד מן המערערים 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה וקנס בסך 2,000 ש"ח.

הערעורים אותם הניחו התביעה הצבאית והסנגוריה נסובים סביב קביעות אלו של בימ"ש קמא. נציין כי כפי שהוסכם בדיון בבימ"ש קמא, גם בפניי נשמעו הערעורים במאוחד.

טעוני הצדדים בערעורים

הסנגוריה סבורה כי שגה בימ"ש קמא בהרשיעו את המערערים על יסוד אמרתו המשטרתית של עד יחיד שלא חזר על דבריו בביהמ"ש וטען שהופעלו עליו לחצים פסולים בחקירה. הסנגור הוסיף כי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אמרת העד ניתנה מרצון טוב וחופשי. עוד ציין הסנגור כי האמרה לוקה בחוסר היגיון פנימי וכלולים בה פרטים תמוהים, כגון שמות של אנשים שאינם קיימים בכפר. כן טען הסנגור כי לא נמצא חיזוק לאותן אמרות. אשר על כן, לדעת הסנגוריה ראוי היה לזכות את המערערים ולו מחמת הספק.

התביעה הצבאית מצידה סבורה כי לא נפל כל פגם בהכרעת דינו של בימ"ש קמא המבוססת על על ממצאי מהימנות. התביעה הוסיפה כי קיימת ראיה מאמתת לדברי המפליל באמרתו של עד התביעה מס' 3. בערעורה אף טוענת התביעה כי ביהמ"ש הקל יתר על המידה עם המערערים בכך שהסתפק בעונש האמור, החורג באופן משמעותי מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון אלה בהן הורשעו.

הערעור על הכרעת הדין

בימ"ש קמא ראה להעדיף את אמרתו המשטרתית של העד המרכזי, מחמד אסמעיל, על פני עדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש נימק קביעתו זו בשורה של נימוקים, החל בעובדה כי מדובר בגרסה מוקדמת שניתנה בטרם "עיכל" העד את משמעות דבריו, ועל כן, יש להניח כי משקפת את האמת, וכלה בהתרשמות שהעד ניסה בעדותו בביהמ"ש להציל את בני כפרו ולהימנע מאי נעימות כלפיהם. כן קבע ביהמ"ש כי יש לדחות את טענת העד שנתן את אמרתו תחת לחץ, על רקע עדות גובה האמרה וכן העובדה שהסנגוריה לא הביאה כל ראיה העשויה לתמוך בטענה האמורה.

לא מצאתי כל סיבה להתערב בקביעות אלה של ביהמ"ש.

מלאכת שקילת הראיות מסורה היא לערכאה קמא, אשר לה ניתנה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים. אמנם גם ערכאה זו יכולה להתערב בשאלות מהימנות, אך זאת רק במקרים בהם הכרעת בימ"ש קמא נראית על פניה מנוגדת להיגיון (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225).

כלל זה הוא אשר צריך להדריכנו גם במקרה הנוכחי, בו בחר בימ"ש קמא להעדיף את אמרתו של העד המרכזי במשטרת ישראל, על פני דבריו בביהמ"ש.

בעניין זה מפנה הסנגור לעובדה כי לא נבדקה כדבעי טענת העד להפעלת לחץ.

טענה זו אין לה על מה להתבסס. ביהמ"ש שמע את גובה אמרת העד והתרשם ממהימנותו. יתרה מזו, בין תנאי הקבילות שפורטו בסעיף 10א לפקודת הראיות, תשל"א - 1971, לא כלל המחוקק את הוכחת נסיבות גביית אמרת העד. נסיבות אלה רלוונטיות אמנם לעניין משקל האמרה ובחינת שאלת העדפתה על פני דברי העד בביהמ"ש, ואולם רשאי ביהמ"ש להסיק מסקנותיו בשאלה זו לאור מכלול הנתונים שהיו בפניו. כך קובע סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות כי:

"ביהמ"ש רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה... והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו".

אשר על כן, גם אם לא נחקרו חוקרי השב"כ, אשר כביכול הפעילו לחץ על העד בטרם מסר את גרסתו במשטרה, מוסמך היה ביהמ"ש להעדיף אמרה זו על יסוד העובדות והטענות שבאו לפניו במסגרת הדיון כולו (ראה ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 523, ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 62). יתרה מזו העד לא מיקד את טענותיו כלפי חוקרי שב"כ כלשהם אלא התייחס לחקירה באופן כללי. במצב דברים זה, די היה בעדותו של גובה האמרה, לה העניק ביהמ"ש מהימנות מלאה, כדי להפריך את טענת העד.

במקרה דנן, יש לקבוע, על כן, כי בימ"ש קמא ניתח את הראיות כדבעי ולא אוכל לומר כי נפל פגם בשיקול הדעת אשר הביאו להעדיף גרסה אחת על פני רעותה.

הוא הדין באשר לקיומה של תוספת ראייתית. אמרת העד הוגשה במסגרת סעיף 10א', ועל כן, לשם הרשעה על פיה נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר לחיזוק". בע' אזח"ע 88+94/03, התוב"ץ נ' אלעיד קבעתי כדלקמן:

"החיזוק הוא תוספת מאמתת אשר משקלו עומד ביחס הפוך למהימנות העדות אליה הוא מתייחס. ככל שביהמ"ש מתרשם לחיוב ממהימנות האמרה, כך קטן משקל הדבר לחיזוק הדרוש לתמיכתה, ולהיפך. ראיית החיזוק, מטרתה לשמש כ"דופן נוסף" המחזק את מהימנות דבריו של העד (ראה ע"פ 283/89 אסקפור נ' מד"י, פ"ד מג(4) 405, 411).